אפי (שם בדוי) בטוח שמגיע לו כסף מהמעסיק הקודם שלו. הוא גם די בטוח שהוא יזכה בתביעה.
ובכל זאת – הוא לא מתקדם. המחשבה הזו מלווה אותו לכל מקום.
בדרך לעבודה, בזמן שהוא מחכה לאשתו ברכב, בשיחות עם משפחה.
הוא כבר אסף רשימה של עורכי דין, יודע איפה כל משרד נמצא, ואפילו יודע בדיוק מה הוא יגיד להם.
אבל הוא לא מתקשר.
למה?
כי אולי הוא יבחר עורך דין לא מספיק טוב. ואולי יש מישהו טוב יותר ברשימה.
ואם יתחיל – כבר יהיה קשה לחזור אחורה. ומה אם בסוף הוא לא יזכה?
מצד אחד הוא אומר:
“אני יודע בוודאות שאזכה.”
מצד שני – הספק הקטן משתק אותו.
פעמים רבות, הצורך להיות בטוחים ב־100% לא מאפשר לקבל החלטות בכלל.
זה הפרדוקס של הפרפקציוניזם:
השאיפה למושלמות פוגעת בדיוק בדבר שאותו הכי מנסים להשיג.
ובמקרה של אפי,
הרצון להיות אחראי ולמנוע כל טעות, גורם לו לא לפעול למען מה שחשוב לו.
בטיפול, לא מנסים “להעלים ספק” אלא לומדים לפעול למרות הספק.
היכולת לקבל החלטות לא מגיעה מוודאות –
אלא מהסכמה לחיות בלי ודאות מוחלטת.
