שלוש שנים הוא לא מצליח להחליט אם להגיש תביעה.
אפי (שם בדוי) בטוח שמגיע לו כסף מהמעסיק הקודם שלו.
הוא גם די בטוח שהוא יזכה בתביעה.
ובכל זאת — הוא לא מתקדם.
המחשבה הזו מלווה אותו לכל מקום.
בדרך לעבודה, בזמן שהוא מחכה לאשתו ברכב, בשיחות עם משפחה.
הוא כבר אסף רשימה של עורכי דין,
יודע איפה כל משרד נמצא,
ואפילו יודע בדיוק מה הוא יגיד להם.
אבל הוא לא מתקשר.
למה?
כי אולי הוא יבחר עורך דין לא מספיק טוב.
ואולי יש מישהו טוב יותר ברשימה.
ואם יתחיל — כבר יהיה קשה לחזור אחורה.
ומה אם בסוף הוא לא יזכה?
מצד אחד הוא אומר:
“אני יודע בוודאות שאזכה.”
מצד שני — הספק הקטן משתק אותו.
זו לא סתם דחיינות.
זו הימנעות שמתחפשת לאחריות.
אצל חלק מהאנשים, הצורך להיות בטוחים ב־100% הופך למשהו הרבה יותר עמוק —
כזה שלא מאפשר לקבל החלטות בכלל.
זה הפרדוקס של הפרפקציוניזם:
השאיפה למושלמות פוגעת בדיוק בדבר שאותו הכי מנסים להשיג.
ובמקרה של אפי,
הניסיון להיות אחראי ולמנוע טעות
גורם לו לא לקחת אחריות בכלל.
ובינתיים — שום דבר לא זז.
בטיפול, אנחנו לא מנסים “להעלים ספק”.
אנחנו לומדים לפעול למרות הספק.
כי היכולת לקבל החלטות
לא מגיעה מוודאות —
אלא מהסכמה לחיות בלי ודאות מוחלטת.